יום שני, כ"ו תשרי. ר"ת: כ'תיבה ו'חתימה. וזה כבר קרה (לכל השנה),לטובה!!

בס"ד

שמחת תורה שלפני שלוש שנים (מתוך יומן חיים)

ההקפות הראשונות היו לא מהעולם הזה. אתה ריחמת, אבא, כמו שמעולם לא ריחמת. אתה ברכת והארת בלבי וברגליי ובנפשי כמו שמעולם לא ידעתי וחשתי. ושמחתי וברכתי על חלקי הטוב… ידעתי לראשונה, במעין רוח עילאה ועד לשד העצם עד כמה אני עפר מגושם ומכוער, חומר גלם, ואף על פי כן הנה אני עם ספרי תורה סביבי ובית מדרש מלא אוהבי תורה מכל הגילים… והספרים לוחשים אלי ואני מעביר בדעתי את הכתוב בם ולבי גואה ושפתי שואגות תחינות אליך, וגם הודיות… ואני יודע שאתה מאיר בלבי המגושם ומעניק לי רגעי שיא של קדושה ודביקות והשגות נצח… מה טוב חלקי, כמה רחמים, כמה קרבה מוענקים לי, אתה קרוב לקריאותיי ואין לי לדאוג כלל. אתה שומע אותי! אתה תמיד בעזרי! וראיתי עד כמה מגוחך כל הכעס שכעסתי (על מי שכעסתי) ועד כמה מגוחכות, ילדותיות ואוויליות כל תחבולותיי. עולם ענק של קודש מחכה לי. מעשים נפלאים, אמתיים כל כך מחכים לי, הם שייכים אלי, השאר טפל…

ואני מביט אל הרוקדים ורואה את הצעיר לבית ב. מחבק את התורה באושר ובנעימות אמתית כזו שאי אפשר שלא להיתקע כמהופנט, ואז אותו אברך מחו"ל, שהיה אורח במניין, בעת ששרו 'הללו קודש קדשים קדוש ומהולל השם' החל לקפוץ כמחושמל… ואחר כך כאשר הגיע הספר לידו לא הרפה ממנו וכשהחזירו את הספרים למקומם נשאב הוא יחד עם ספר התורה אל תוך ארון הקודש… בקיצור קבלתי 'גדלות' שמעולם לא חוויתי, ורציתי רק את זה!! ואנו חוזרים הביתה מאושרים, מאושרים, וכך עד חצות הלילה עדיין בגדלות.

בבוקר, המניין מתקדם כתיקונו ולאחר סיום התפילה, כאשר הציבור ירד לקידוש המוני בקומה התחתונה, גמלה החלטה בלבי ללכת לאחד מידידי הגרים בסמוך לראות את שלומו ולקדש שם, כלומר, אם הוא בריא במידה מספקת לקיים את מנהגו. והיה נפלא שם, אינטימי ומיוחד, ושתיתי והשתכרתי באופן נפלא וחזרתי להקפות והייתי הולך ומדבר אתך, מלכי, אבי, מושיעי, ובקשתי על קרבתך ואתה נתת שמחה בלבי וקלילות ברגלי ונתנו ספר תורה בידי והתורה נחה והתרפקה על כתפי וידעתי כי הוא זה והייתי סחרחר מאושר ולאחר זמן פרשתי אל ההקפות בבית כנסת אחר (הבטחתי שאגיע) וזכיתי לעוד כמה דקות של אמת וסחרור, וזה היה כאשר רקדנו לבדנו, נ. ל. ואנכי, לפני הפרוכת לאחר שהציבור עזב וצעקנו בשירה 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא'…

והמנחה באמרי שפר, תפילת החג האחרונה, היתה רטובה… אמתית… ויצאו להם הימים הנוראים, נוראים, נוראים, האלה, אוי! ואני געגועים…