יום רביעי, כ'תיבה ו'חתימה בתשרי. וזה כבר קרה, ולטובה!!

בס"ד

(מתוך יומן חייים)

שמחת תורה שלפני שלוש שנים

ההקפות הראשונות היו לא מהעולם הזה. אתה ריחמת, אבא, כמו שמעולם לא ריחמת. אתה ברכת והארת בלבי וברגליי ובנפשי כמו שמעולם לא ידעתי וחשתי. ושמחתי וברכתי על חלקי הטוב… ידעתי לראשונה, במעין רוח עילאה ועד לשד העצם עד כמה אני עפר מגושם ומכוער ואף על פי כן אני סובב בתוך המון חוגג עם ספרי תורה סביבי ובית מדרש מלא אוהבי תורה מכל הגילים, והספרים לוחשים אלי ואני מעביר בדעתי את הכתוב בם ולבי גואה ושפתי שואגות תחינות אליך, וגם הודיות… ואני יודע שאתה מאיר בלבי המגושם ומעניק לי רגעי שיא של קדושה ודביקות והשגות נצח… מה טוב חלקי, כמה רחמים, כמה קרבה מוענקים לי, ואתה קרוב לקריאותיי ואין לי לדאוג כלל. אתה שומע אותי! אתה תמיד בעזרי! ראיתי גם עד כמה מגוחך כל הכעס שכעסתי (על מי שכעסתי) ועד כמה מגוחכות, ילדותיות ואוויליות כל תחבולותיי. עולם ענק של קודש מחכה לי. מעשים נפלאים ואמתיים כל כך מחכים לי, הם שייכים אלי, והשאר טפל…

ואני מביט אל הרוקדים ורואה את הצעיר לבית מזרחי מחבק את התורה באושר ובנעימות אמתית כזו שאי אפשר שלא להיתקע כמהופנט, והנה גם אותו אברך מחו"ל (שהיה אורח במניין) שבעת ששרו 'הללו קודש קדשים קדוש ומהולל השם' החל לקפוץ כמחושמל, ואחר כך כאשר הגיע הספר לידו מיאן להרפות ממנו וכשהחזירו את הספרים למקומם נשאב הוא יחד עם ספר התורה אל תוך ארון הקודש… בקיצור קבלתי 'גדלות' שמעולם לא חוויתי, ורציתי רק את זה!! ואנו חוזרים הביתה מאושרים, מאושרים, וכך עד חצות הלילה עדיין בגדלות.

בבוקר, המניין מתקדם כתיקונו ולאחר סיום התפילה, כאשר הציבור ירד לקידוש המוני בקומה התחתונה, גמלה החלטה בלבי ללכת לאחד מידידי הגרים בסמוך לראות את שלומו ולקדש שם אם הוא בריא במידה מספקת לקיים את מנהגו זה. וכן, היה נפלא שם, אינטימי ומיוחד, ושתיתי והשתכרתי באופן נפלא וחזרתי להקפות והייתי הולך ומדבר אתך, מלכי, אבי, מושיעי, ובקשתי על קרבתך ואתה נתת שמחה בלבי וקלילות ברגלי ונתנו ספר תורה בידי והתורה נחה והתרפקה על כתפי וידעתי כי הוא זה והייתי סחרחר מאושר ולאחר זמן פרשתי אל ההקפות בבית כנסת אחר (הבטחתי להם שאגיע) וזכיתי לעוד כמה דקות של אמת וסחרור בעיקר כאשר רקדנו לבדנו נ. ל. ואנכי לפני הפרוכת, לאחר שהציבור עזב, וצעקנו בשירה 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא'!

והמנחה באמרי שפר, תפילת החג האחרונה, היתה רטובה… אמתית… ויצאו להם הימים הנוראים, נוראים, נוראים, האלה, ואני געגועים…