להצטרפות לקבוצה שלנו whatsapp

יום רביעי כ'י ג'בר עלינו חסדו בתמוז, אבל לא ניתן סתם לבזבוז! ולמען השם: Don't get the Blues in Tamuz

בס"ד

מכתב שכתבתי לאחד מידידי הטובים בעניין שנוגע לכמה מאתנו (אני חושב) והייתי רוצה שתאמרו מה דעתכם, איך הייתם אתם מתמודדים?

ובכן, חברי הוותיק, יאיר ענבי, שלח לי בהפתעה צרור של תקליטורי DVD ועליהם לקט אדיר של להקות ושירים משנות ה 60-70 שאהבנו. מה זה אהבנו, זה היה כל עולמנו.

ההפתעה היתה מסחררת. לא היתה לי אז גישה לאינטרנט ולא ידעתי שיש אפשרות קלה כזו לראות את הדברים האלה. הייתי המום!

וזה היה בחודש אלול! אז הנה מה שכתבתי לו:

יאיר, יאיר, פוייה, לא יפה, לא פר לעשות ככה לחבר טוב בחודש אלול. אם זה היה פורים, מילא, היה משהו שישלוף אותי ממערבולת הנוסטלגיה – לשמחה יש כח לשלוף אותך מכל מלכודת. אבל אלול הוא כזה רציני, עדין, חסר אונים…

המחשב שלי הוא למטה, במחסן, ואני פוקד אותו בדרך כלל בבוקר כשאני חוזר מהמניין לאיזו שעה של פרטיות. אני כותב, שומע, מסכם, מתעמל… לא התכוננתי למצעד הנעורים הזה, וואו, יאיר! אם הייתי יודע לא הייתי ישן ימים בציפייה.. וואו! אלף פעם, וואו! היו כל כך הרבה הפתעות. למשל לא ידעתי שג'ורג' כתב את All those years ago לכבוד ג'ון לנון, ולא ידעתי שהביטלס שרו את Real Love, מה זה התרגשתי! מזל שאני בחופש, אני לא יכול לשער מה היה קורה אם זה היה יום עבודה רגיל, אין סיכוי שהייתי מגיע לבית הספר. [ובאמת כל יום באלול אמור להיות 'יום עבודה', לא?]

אז מה עושים? מה מקור הנוסטלגיה הזו? סתם רגש מהאנציקלופדיה? (אתה יודע מה אומרים: שהנוסטלגיה היום היא כבר לא מה שהיתה פעם…)

בטח ראית פעם כיצד דג באקווריום נוקש עם החוטם שלו בזכוכית פעם ועוד פעם ולא מבין מה עוצר אותו. כל פעם הוא מקווה שהפעם יצא לחופשי אל מרחב-ים. [פעם ראיתי נער שסבל מהפרעה נפשית – הוא היה מוטרד מכך שאמו לא באה להיפגש אתו. והוא התהלך במרפסת, לא גדולה, אנה ואנה משך שעות וזה היה מחריד] כך ממש אני מנסה לטהר ולהכשיר את הדמיון הזה (הנוסטלגי) של זוהר הנעורים עוד פעם ועוד פעם והשכל, או השפיות, או לא יודע מה, מחזירים אותי אל המציאות. ועוד פעם, ועוד פעם… לעיתים אני חושב שמהות הסבל הזה (כי זה וודאי סבל) היא מן תחושה של החמצה אינסופית שאיכשהו היינו חלק ממשהו עצום, והיו לנו נתונים סופר-מיוחדים, ויכולנו… ויכולנו… ואף על פי כן לא קרה כלום (לכאורה).

ואי אפשר לשאת את זה! היינו שם בזמן אמת ופספסנו את זה! לא ממש חיינו את זה… ואז אני נבהל! כי זה בדיוק מה שהגאון הגדיר כגהינום. אותו הרגע בו אתה רואה לפתע את האמת של What it was all about, רואה מה היית יכול להיות וכיצד זה חלף מבלי שזה קרה.

ואם הכוויה בלב על מה שנראה כהחמצה (של שנות הנעורים) היא כל כך בלתי נסבלת, וכאן מדובר בדמיונות לא ברורים, מה יהיה כאשר זה יהיה נוגע לדברים שלשמם נבראנו? להחמצות שנשארות לנצח? אוי ווי!! הלוך הלך עלינו?! או שאין קל וחומר כזה כי אולי כל געגועי-העד הכואבים האלה אל משהו שאינך יכול להגדיר הם תמיד אך ורק אל דברים שהם שורש נשמתך, שלשמם נבראת, וזה לא משנה באיזה נוף קיומי חווית אותם… טוב, גם הכאב הזה מספיק.

אתה יודע, יש לי בת דודה (צעירה ממני בשנתיים) פריזאית מלידה, רופאת נשים מצליחה. היא אחת מרקפות הסיקסטיז, לא נשואה, אמא לשניים, מנותקת מצורת החיים שלנו לגמרי, והיא לפתע הופיעה בטיסה מפריז לחתונה של צעיר בני הדודים שלנו שהתחתן (מבוגר) לפני חודש. למראה פניי הנדהמות היא אמרה, 'המשפחה והעם שלי חשובים לי'. הייתי בהלם! מאיפה זה בא? מה בדיוק היא הרגישה? מה הכוח שהצליח לנתק אותה, ולו במעט, מתרבות מערבלת חושים שמוחקת הכול חוץ מעצמה? זה מדהים. זה מוזר. זה אומר דרשני! זה וודאי הכוח של הערגה הנוראה, הלא ברורה הזו, של הנשמה…

אפרופו, פריז, יישר כוח, יאיר, על ג'ילבר בקו והשיר 'נטלי' זה היה גדול. תמיד הערכתי את השיר הזה ואת הכישרון של מסייה בקו (כמה מיוחד ונהדר שזכיתי להכיר אנשים כמוך עם טעם כמו שלי). החברה האלה בדיסק ששלחת, כל כך כשרוניים, כל כך צעירים, כואב הלב. ווי לאותה שליחות שנרקבת בעפר, ווי לעולם הזה שלנו שבו דברים כל כך מתוקים, כישרונות רעננים כאלה, חן מתוק כזה, התלבשו בחליפות זולות ונישבו בידי גימיקים סתמיים – מקוריים ככול שיהיו. ווי לרצון הזה להתאחד ולשמוח ולהושיט יד אל משהו אמתי שהתעורר אז בעולם, והלך ונשבה בידי יצרים זולים. חראם על רגשות כאלה שלא התרוממו. לפעמים אני אומר לעצמי שזה ממש התפקיד שלנו לנסות לאתר ולפדות את האמת המכוסה בצבעי האיפור החילוניים, אותה אמת שהלונה פרק הדיגיטל-מודרני מכסה תחת שבע שכבות… כלומר, לנסות להכיר את הקב"ה באופן חי יותר, כפי שנגלה אלינו שם, בסגנון הרגשות המערביים שלנו של פעם, ולא האלוקים של ההטפות המלוקקות. אותו השם של האקורדים המקסימים והשמחה של הרצון להודות ולהתאחד… אבל זה לא מבורר אצלי וזה נמשך עד שאני פותח איזה ספר קודש, מאלה שאני בדרך כלל פותח, ואז כל הנ"ל מתגמד ומשאיר טעם של כימייה וצבעי מאכל… אולי השם יעזור ונצליח לפרוש פעם אחת ולתמיד מהזיכרונות האלה מבלי להביט אחורה, או, אולי, נזכה לראות באמת מה יופי אמתי טמון שם.

[פעם כתבתי לעצמי כסיסמת זירוז, או כנחמה, באחד מפנקסי יומן השנה שלי: אני כיהודי פועל ומשפיע יותר בעולם מאשר ג'ון לנון, בלי שום פקפוק! טוב, צריך להתאמץ ולחיות את זה]

המשכתי לצפות בדיסק השני, שם כבר הדור של מייקל ג'קסון (זכותו תגן עליו), וקיבלתי פרספקטיבה לאן נושבות הרוחות ולאן מובלים העדרים שאינם על משכנות הרועים – או, יותר נכון, הם על משכנות הרועים הצואים. מי יודע מה קורה היום ולאן כבר הגיעו הדברים. גם ראיתי מכונת מלחמה ברזילאית בשם סילווה, שלא נדע. איך היית מעמיד לעומתו בחור ישיבה? או את הפינגווינים בסרטון ששלחת?

בקיצור, מה קילף אותי מתוך הזרועות של הגעגועים הבוערים האלה? ובכן, בבית המדרש 'יחווה דעת' בהר נוף יש מניין סליחות באחת בצהריים וזה היה גלגל ההצלה שלי. לא ארוחת בוקר, לא סדר הלימוד ולא התחייבויותיי לקראת פתיחת שנת הלימודים… ב"ה שהיה את קוו ההגנה הזה וזכיתי שם לדמעות של סערת נפש אמתית.

נשיקות ותודה, רוני.

 

תגובות

  1. gs הגיב:
    gs

    דעתינו

    גם אני אוהב את היופי והשלמות שיש במוסיקה הזו, יש תקופות שזה נותן הרבה שימחה ותוספת למצב הרוח, ולדעתי במקומות האלה זה חיובי. מצד שני מינון גבוה מידי גורם לזה להמאס. בשנות השישים חיפשו בזה תכלית, אבל אנחנו יודעים שהתכלית היא במקום אחר, והשמחה היא אמצעי. אז אם זה תורם לחיוך בזמן הנכון ובמקום הנכון – זה נכלל בעבודת ה', מה דעתכם?


    דירוג: 5 / 5

  2. גרין הגיב:
    גרין

    מחשבות

    כמה מרגשת הכנות שלך
    מזעזע אותי לחשוב על כך שאולי הריגוש החסידי בטיש על הפארענצעס(טריבונות) עלול להיות גם כן ריגוש חיצוני בלי קרבת אלוקים.
    מה אתם אומרים…


    דירוג: 5 / 5

להגיב על gs לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345