יום השישי, אתה כל רכושי, השב רוח קדשי! ב'קבוק י'ין, ב'ית (ה)י'ין באלול! אנחנו היין של העולם!

בס"ד

"ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן הנכריה?"

אלה דברי הנביא ירמיהו. הנבואה כולה היא נבואת תוכחה, ואנו בימים אלה עוסקים בהפטרות נחמה דווקא, אך הפסוק הזה מלא אהבה, מלא כאב – בראתי אתכם עם נשמה קדושה, עם כוח אמונה נדיר, זרע אברהם, יצחק ויעקוב… יש הרי נפש של בהמה, היא אינה במלוא החיים, מותר להרוג אותה על מנת לאכול אותה, היא חיה עבור האדם למרות שהיא שני טון. ויש את הגוי שהוא אכן נשמה, אבל מחיצוניות העולמות: נטוע ברע, בשקר. ויש את היהודי, אנחנו, זרע אמת, איזה כבוד! אז מה קרה?

הנה ימים באים ומסך הטבע יעלה והאמת אודות הניסים העצומים המתחוללים סביבנו כל העת תתגלה. כל דבר, כל תופעה, יהפכו למן נס כזה, עוצר נשימה, מרהיב לב. כל מראות הבריאה ילכו וייראו אחרת ואנו נחייה באופן שכל דבר יהפוך תמיהה, השתוממות מתפעלת. באים ימים בהם כל שעה נחיה רק כדי להכיר את גדולת השם. ימים בהם יקיצה אל בוקר בעולם תהיה כמו זו שאל הבוקר של 'ברכת החמה', זוכרים? האם אנו מכירים אנשים שחיו כך? חיים כך? האם שייכים לנו חיים כאלה כבר עכשיו? אולי ליומיים שלושה של ר"ה ויום הכיפורים?

אדם בטוח שהוא לא יכול להשתנות, לשנות דרכיו והתנהגותו, להשליך יהבו על השם. והנביא צועק: נתתי לך כוח לשנות הכל! להעלות את עצמך. נטעתיך שורק! אפילו אם זה לוקח זמן רב – המתן! אל תברח! התחל שוב. זה יקרה. יש לך כוח להוליד שכל חדש שיתפוש אותך וימלא אותך בנעימות שלא מן העולם.

גפן זה עץ משונה כזה. אתה עובר בחורף אתה רואה בליל של מקלות מפותלים חסרי תואר והגיון… אתה בא בקיץ, לא יאומן! נטעתיך שורק. אתה חושב שאינך יכול להשתנות?! התורה תיתן לך כוח לעשות הכל. אל תתחכם להיות שבור. איך קנית כל כך הרבה שטויות עד שנהפכת ל 'סורי הגפן הנכריה'? גפן שסרה מעל השם עם הרבה שטויות של גויים בראש?!

השומן שעל הלב מפריע לקבל בתמימות את הדיבורים שמוליכים באמת לידי שינוי, הא? האדם לא ממהר לקבל ששייך שינוי כזה. השמן לב העם הזה. אינו פתוח לקבל. עיניו אינן רואות ניסים! הנה, יש היום סרטונים דוקומנטריים אודות הטבע בצבעים, בחדות ופרספקטיבה מהממים. מי שיער מחזה חי כזה. הנה האריה לפנינו במלוא אונו – מלתעותיו נפערות בשאגה, מפצחות עצם, צווארו עבה ורעמה ארוכה מתנוססת סביב ראשו, עורו מתוח על שרירים גמישים, מסתרגים, דרוכים, נעים בעוצמה ותכלית. ראו כיצד כתפיו מתפתלות ביופי פראי, כפות הרגלים האימתניות והמהירות, האחוריים המוצקים – והוא מתחיל לדהור אל הטרף בדיוק מקפיא לב, באדנות ללא מעצור…

כל זה הופיע בסרטים רבים אבל יש משהו חסר בחוויה הזו. מה שחסר כל כך זו הכתובית: ה' עשה את זה! השם עשה שהאריה יראה ככה! שיהיה לו כוח לקפוץ כך, ושניים כאלה, וחשק כזה לצוד, ותנועות מדהימות כאלה, השם עשה הכל!

ואותנו הוא ברא לתכלית כבודו. 'תהלתי יספרו'. 'כי חלק השם עמו יעקוב חבל נחלתו'. עד כמה יש לפנות אליו בימים האלה, כאשר המלך בשדה, במילים של ריצוי, בסבלנות גדולה, עוד ועוד, כמו שמרצים ומשכנעים חבר טוב ידיד ורע לעשות לך טובה גדולה והוא מהסס, ואתה מסביר ומבטיח, חוזר ובוחר מילים מתאימות יותר, מרגיע ומתאר, מביט אליו מקרוב, אוחז בידו, ממשיך וממשיך לבאר עד שאתה מרגיש שהלב שלו נענה… כך עם הקב"ה, אתה מדבר ומרצה אותו, משתדל עוד ועוד להוציא את כל הסוגיות המעיקות על הלב, לתאר את כל הצרכים הנחוצים, מסביר ומרצה, מתחנן ומבטיח, מבקש, מבקש, עד שאתה מרגיש שרווח לך…

בין הדברים המרפים את ידינו מלהתפלל ישנם שניים נפוצים מאוד: לא שומעים אותי כי כועסים עלי, כלומר, אני חסר חן וחיבה לפני כסא הכבוד בגלל שאני סוג של קליפה כזה. או, עוד שקר שהס"מ הצליח להכניס בקרבנו: כבר התפללתי! כבר שמעו את זה ממני. מבחינתי, זה כבר טופל. אין מה להוסיף. הזכרתי את זה פעם פעמיים, וגם ברצינות ובכנות וזהו…!