יום חמישי, י"ג אייר, מגיע לך חיוך נהדר, חיוך שבכל מקום ישודר, כחיוך אל שושנה במדבר!

בס"ד

המיניבוס של חדווה. (קטע מהיומן שלי) 

שמחתי כשחדווה הציעה לנו להצטרף אליהם. ידעתי שנשמתי צריכה את זה, ולא טעיתי – זו היתה חוויה מרעננת להפגש שוב עם ציבור של מבוגרים (לאחר שלוש שנות הוראה עם נערים לא הכי מושקעים, דבר שוודאי השפיע על היקף הגולגולת שלי) וזו גם היתה חוויה לתפוש פיקוד על המיקרופון במיניבוס…

הגענו למירון לפנות בוקר ותודה לך השם שלא נרתעתי ונכנסתי לפני ולפנים עם הכובע והז'קט, הטלית והתפילין, והאמנתי שאוכל להחליף את אלה באלה בתוך הקודש בלב ההמון הצפוף… וזה קרה! ואפילו ללא עיכובים או קשיים מיוחדים. והיה מתוק לא מעלמא הדין. והתפילה גם היא היתה מתוקה, וכשנפרדנו מן השטח והשמש כבר יצאה במן מופע עטור זיו על הגליל ועל ההמון החוגג, הנשים סיפרו לי שהריקודים ברחבה הקדמית שבתוך הציון היו מלאכיים ממש, חבל שהחמצתי. טוב, אמרתי להם, לא ממש החמצתי, גם אני הייתי מעל העננים…

וכיוון שהזכרתי מלאכים, זה הזכיר לי מיכתבון תגובה מיוחד שקיבלתי לאתר לפני יומיים, ואני לוקח פסק זמן ומעתיק לכם אותו כדי שאהנה עוד פעם יחד אתכם: "לבי מלא תודה", כותב המבקר באתר, "יש לי חבר, קוראים לו שמוליק. הוא מסתובב כל היום מחובק עם ה' שיכור משמחה. יום אחד אמרתי לו שכבר נמאס לי. כבר אין לי כח. הכעס. העצבות. התאוות. אני כבר לא רוצה להיות כאן. לא רוצה גן עדן לא רוצה גהנום. לא רוצה להילחם. רוצה רק להיות בין מיליארד מלאכים ולשיר לפניו יתברך ולשיר וזהו…. אז אמר לי שמוליק, תשיר, טמבל! אתה כאן. ה' כאן. המלאכים כאן . אז תשיר, תשיר! חשבתי שתאהב את הסיפור. חזי"

בדרך חזרה הצטרפו אלינו שלושה בני ישיבה (טרמפיסטים) והוסיפו נופך חמוד לנסיעה שאחרת היתה בלתי אפשרית – המיניבוס היה חולה, על סף אפיסת כוחות, הנהג מתמהמה באופן פתלוגי, המזגן נכנע לחום והזמן נוזל מכל המקומות… למעלה מ 12 שעות נטו היינו מטולטלים ואנו מותשים.

כאשר ירדנו מן הרכב אמרתי להם שיש להזהר ולהפריד בין השלל העצום של כוח הצדיק שקיבלנו, ובין התיקונים והניסיונות המפרכים של הדרך שיכולים היו לבוא בהרבה אופנים ובזמן אחר, בלי קשר. הם הגיעו לאירוע הזה דווקא כמתנה מיוחדת להגדיל את ערך החיים הצלולים שקיבלנו במירון (שאחרים שקבלו אותם בלי להתייסר מדי, לא יידעו לגמרי מה קבלו וישכחו מהר – ואנחנו לא!) ואסור להתבלבל, שלא נגיע, חלילה, להיות תוהים על הראשונות.

ועוד קודם, בהיותנו בדרך, סיפרתי להם על האמריקאי עם המזוודות. הנה:

כאשר חיכינו, אשתי ואני, למיניבוס של חדווה שיאסוף אותנו היו אתנו בתחנה המרכזית עשרות (ואפילו מאות) בני אדם המחכים לרכב כלשהו שיקח אותם למירון. על כל אוטובוס שעבר היתה התנפלות כזו עד שהנהגים פשוט המשיכו הלאה בלי לפתוח את הדלתות. והיה שם אחד אמריקאי (כך נראו בגדיו) בשנות הארבעים, עם מזוודות כבידות ענקיות, שהיה עומד לבדו, בצד, עם כל המטען הזה ונראה אובד עצות לגמרי. הוא היה תייר, בעליל, שאינו מכיר כאן כלום וגם אינו יודע את סדרי התחבורה (ובעיקר, אינו יודע לדחוף) ולא היה שום סיכוי בעולם שהוא יצליח לעזוב את התחנה באותו יום. והנה מגיע במפתיע אוטובוס עם שלט  'למירון' על החלון הקדמי ועוד טרם התאושש הקהל לשאוג ולרדוף אחריו הוא עוצר בדיוק ליד האמריקאי הזה עם המזוודות ופותח לו את הדלת והלה מזדרז להכניס מזוודה אחר מזוודה אל תא המטען, מעלה עוד שני תיקים אתו לאוטובוס ומתיישב לו בנוח. אחריו מתחילים לעלות כל החברה "מהשכונה"… נו, מה תגידו: העניינים מתגלגלים בכוח הרולטה, או שיש יד גדולה שמארגנת הכול מול העיניים?

וחדווה מצידה סיפרה לנו על חוויה מיוחדת שהיתה לה: היא הגיעה לכותל לפני כשלושה חודשים להתפלל. היה גשם סוחף וקור… (מזג אויר 'מסיפורי הצדיקים', כך אמרה) והאוטובוס אחר בחצי שעה… הרחבה כולה היתה נטושה, אין נפש אדם, רק מטר סוחף על המרצפות הריקות… היא הגיעה רטובה כל כך ובודדה עד שהיתה צריכה לעשות מאמץ אדיר שלא להישבר, והיא הצליחה. היא העלתה את הצער שלה מעלה מעלה והתפללה על צער השכינה זמן ארוך… כאשר פקחה את עיניה והנה סביבה כ 40 נשים, רובן חילוניות, שופכות לבן כנגד האבנים בלב הגשם…