יום השישי מנופף בשתי ידיו, הצער הנורא מרחיק צעדיו… יום י'חיד במנ"א!

בס"ד

שרשרת של פרידות

כאשר ישבתי בניחום אבלים לפני כמה ימים, עלה בי לפתע גל של כאב ולבי נצבט. אמרתי לרומל, שהיה המטפל הסיעודי של המנוח, אמרתי לו שאנו היינו בניין מסוג חלוצי, מראשוני הבניינים בהר נוף, והיתה בין השכנים קירבה מיוחדת, חיינו חיים איכותיים בבנין הזה וזה כואב כאשר אברים מתנתקים ממנו… 'ואתה יודע', אמרתי לו, 'ממעוף ציפור רואים בבירור שהחיים אינם אלא שרשרת של פרידות. שרשרת שלא נגמרת של מכאובי פרידה, כל הזמן צער של געגועי אבידה…'

שים לב: אתה נפרד מחזה האם, בוכה כמה ימים עד שאתה מתרגל לבקבוק… ואתה נפרד מחממת הילדות כאשר אתה הולך לכיתה א –  אלה הם פרידות במלוא התחושה, רק שאיכשהו לא שמים לב.

ויש פרידה ממקום מגורים שאהבת, שהיה כל עולמך, קרה לכם? אפילו כמה פעמים, נכון? ומה עם הפרידה ממסגרות חברתיות: בית ספר… זוכרים את מסיבות הסיום? ועד מהרה אתה נפרד מהנעורים עצמם, מההוואי של החבורה. ואז מהצבא (זוכרים?) ואז מתחילות הפרידות ממקום העבודה… ואפילו מבגדים אהובים שהתבלו או מחפצים אהובים (כמו גיטרה שהיתה אשת חיקך) אתה נפרד. אלה רגשות כאב שחוזרים ועולים מחדש. הנה, פרידה מעונות השנה, מענני הסתו, או זיו האביב, פרידה מנוף שאהבת ובאו דחפורים ומנופים וחיסלו אותו, פרידה ממועדים ורגלים שהתכוננת לקראתם שבועות והנה חלפו ביעף, ועכשיו שנה לחכות… פרידה ממסכת שעמלת חודשים ללומדה עם חברותא, פרידה מיכולת שהיתה לך פעם (לרוץ קילומטרים, או לשיר בטון גבוה וצלול) ובעיקר – פרידה מאנשים שאהבת, מילדים שכבר לא בבית, משכנים שעברו דירה, מחברים שהיו חלק מחייך, מההורים אוי! אוי! (אלה היו אוהביך המושבעים, איפה תמצא כמותם), פרידה מבן זוג, אוי גדול!! נשמתך נקרעת ואתה נותר מדמם. פרידה מחוש אחר חוש, מקצב אחר קצב, ועד לפרידה מהעולם הזה כולו. איזה הלם.

איך אמרו באחד השירים היפים שזכה במקום הראשון באירוויזיון לפני שנים: 'Those were the days', השיר מדבר על צעירים שהיו נוהגים לשבת לעיתים קרובות באיזה פאב ולהרים כוסית לחיי החיים האמיצים והאמתיים שהם יחיו, וחלפו שנים… והנה, אחת מהחבורה עוברת שם ונזכרת בכאב באותם ימים ובפנים באמת יושב אחד מהחבורה והם נפגשים והיא אומרת לו: 'הו, ידידי, אנחנו מבוגרים יותר אך לא חכמים יותר! כי בלבנו עדיין נותרו אותם החלומות', כלומר, אנו עדיין מקווים במעמקים לאותו עתיד הירואי, לא באמת וויתרנו על הגשמת החלומות האמתיים. לא השלמנו עם המציאות אבל נכנענו… אכן, אכן, יש כאן עוד פלא, שלמרות שהחיים הם אריג של פרידות הרי שכל דבר שהיה חי באמת, אז במסתרים, עמוק איפשהו, עדיין הגעגועים לוחשים אליו, ולפעמים זה צף. וזה נקרא נוסטלגיה. והדעת נחלשת, והלב מתעטף לפתע בצער עמוק וקשה. ולא מתרגלים, וזה פלא.

אבל באמת, הצער הוא בחינם. כי הכול – כל החביבות, כל האהבות, כל לבלובי החיים, חדוות הנשמה, תגליותיה, אוצרותיה, שירת ההודייה שלה, בכול מקום, בכל זמן, בכל עניין – הכול חי וקיים, אמתי כבעת היותו, איפה? איך?! בקב"ה! הוא, יתברך שמו, מעל הזמן, הוא מקור כל החוויות והוא גם היעד של כל החוויות. הכל בא ממנו והכל הולך אליו – קיים בו, חי ורענן, ואפשר להתחבר אל כל גלי החיים האלה עוד פעם! להפגש שוב עם תערוכת האבידות היקרות האלה שלך בייחוד שלם! איך? כאשר מתקרבים אליו, יתברך, כאשר נמשכים אחריו מאוד, כל אבדותיך ממתינות לך בו, חיות כבראשית!

[וסוף סוף חייבים גם לומר, שלהסתובב בעולם הזה עם לב אנושי, זה פרוייקט! זה פרוייקט! זה…לא… פשוט! וכל בעל לב אנושי חי, הוא כמו אותו אמורא גדול, רבי אלעזר בן פדת, שבכה על חמדת, חדוות, זיו היופי שראה שעתיד להתבלות בעפר… ועוד הערה: בטהובן חיבר מוסיקה מהממת גם כשהיה חרש. כלומר, הוא לא נפרד מהמוסיקה גם כאשר כבו אוזניו והגיע, לכאורה, הזמן להיפרד, אבל המוסיקה היתה חיה וקיימת בלבו, והפרידה לא באמת קרתה… ואני חושב שזה נכון לגבי כל דבר שמצא באמת את דרכו אל לבנו, רק צריך לדפדף באלבומים האלה]