תמונות מיומן חיים

בס"ד

חורף תס"ו, מועתק ממחברות חשבון נפש שלי

בחבלי דוחק הפרנסה

אתמול, ט"ו בשבט, לפני שיצאתי אל הישיבה (זו קבוצת תלמידים שאני מלמד) בקשתי מאשתי שתציץ במצב החשבון בבנק הדואר לראות אם הכולל הפקיד את המילגה, וכמה הם הפקידו, האם פעלו על פי ההסדר החדש… והנה היא אומרת בקול ובכאב: "הם לא נורמלים. משכו 2.000 ₪!", כלומר, טעות משונה, במקום להפקיד הם משכו, היפך הציפיות! ואני מיד מרגיש מחנק כבד בחזה וערפל של צער המכהה את המחשבות (וכמובן שגם אשתי כואבת) ואני נופל אל תסכול כבד שהנה שוב נסתרו כל תכניותיי, כלומר, תכננתי להגיע לישיבה מוקדם מהרגיל, להתחיל בלי לחץ, ברגל ימין, והנה אני צריך ללכת לכולל ולהסדיר את העניין הזה וגם לא בטוח שיסתדר מיד, כאב הטרדה גואה בי ואני מובס…

ברגע שראה אותי הרב כרמל – והוא אנגלי כזה שאין תנועותיו לעולם נסחפות להתפעלות – אמר לי להמתין עוד רבע שעה. זה היה ב 12.45 והוא היה מוסר שיעור בגמרא. ומיד הוסיף קלילות: "אני יודע היתה טעות", אך בעודף רגישותו (המוסווית היטב) ובשפע צדקתו הבחין בי שאני אפל מכאב… ואני באמת לא התכוונתי להפריע, רק כיוון שהוא עצר והביט בי, תיארתי בכמה מילים מגומגמות את הכאב והצער שלי ושל אשתי והוא הזדעזע… (אחרי זה, בטלפון, הוא הגדיר זאת: 'היתה לי דפיקה בלב'), כלומר, ראו בו שהוא חש באמת… והוציא מיד פנקס צ'קים ונסה לעשות משהו אך לא היתה אצלו החותמת והיה לחוץ בגלל השיעור ואמר לי שוב להמתין כמה דקות עד גמר השיעור. ואמרתי: 'טוב, ממילא כבר איחרתי לשיעור' (ואמרתי זאת בטון של תסכול בלתי נשלט) וירדתי למטה וישבתי שם אילם ודומם, טובע בשיממון… וכאשר נפגשנו הוא ממש התנצל ורשם צ'ק על הסכום החסר והוסיף (לדבריו) 100 ₪ כפיצוי על עגמת הנפש וגם 20 ₪ למונית ושוב התנצל ושילם כל מה שצריך, ואני נאבק להשתלט על המרירות, וכבר אני מתפעל מהעדינות ותחושת החרום הרגישה שלו ויראת שמים העצומה שלו. ואז, במנחה, אני דומע מרגשות בושה ותסכול אין אונים מכך שלבי מיילל באזעקות סרק ובהלת שווא, ואני טובע בתחושה כבידה של יציאה מפרופורציה, דאגנות מעבר למידה…

נו, מאוחר אחרי הצהרים הגיע אישור מהבנק שהכולל חזרו והפקידו מה שהיו אמורים להפקיד, ועכשיו עלי ללכת ולהחזיר לרב כרמל את הנותר…

לילה של תקווה

לאוניד אוטיוטוף עם שיר העגלון הקלאסי שלו הוא זה שזכה בגביע הלילי. זה היה בסוף ימי השובבים, מוצאי שבת משפטים-שקלים, ואני תחת השמיכות הכבדות מיוסר בשיעול, וגם לאחר שיחה נוקבת עם בתי… ולבשתי את האוזניות באישון לילה ופתחתי את הרדיו והנה דן קנר מגיש שעה שניה של שירים רוסיים, רובם עתיקים, לקט שתורגם לעברית (שקראו לו ברדיו "תחת שמי מוסקבה"), ואלה היו שירים נפלאים בביצועים יפהפיים (משלנו) וגדולת הרוח הרוסית הפעימה אותי. המוסיקה שלהם היא מלודית מאוד, מעט נוגה מצד אחד וגרנדיוזית מצד שני, ממש הטעם שלי… עד כדי כך התרגשתי עד שקמתי רענן ומלא חיות (למרות שבקושי ישנתי) ובלבי שוב אש געגועים, כיווצים בחזה של החמצה, דמעות רותחות של חרטת אין אונים ותבערת יציאה לחירות…

ומה היא המידה? ומדוע נפשי כה מפרפרת בכליה? ומה עלי לעשות? האם אני בוגד בנשמתי? המוסיקה היא האושר שלי בוודאי! טוב, עכשיו אחרי תפילת שחרית מעט ציננתי את הגעש…

והיישוב הנכון של ההתפרצות הזו, לדעתי, הוא מעין ביזת מצרים: כלי מצרים השאולים הביאו אלינו את כל יפי גאון מצרים ומחנה השכינה חגג! הזהב הטמא של המצרים הרווי ברגשות אבודים מבעבעים בתאוות, הפך להיות בסופו של דבר (לאחר גלגולי העגל) – הזהב של המשכן. וכך גם האריגים. זו היתה, והיא גם עתה, חובתנו ליצוק אל הכלים האלה את אור הנשמה שלנו. וכך גם לגבי גילויי אותה רוח, מקסימה לעיתים ביופייה, המתגלה אצל הגויים (שהיום רואים המון ממנה בקליק אחד) – צריך שיהיה יהודי שיאיר אותה באור ברכת השם. הנה, אני יכול להיות אחד כזה (ואני גם לא פטור מלהוליך אצבעותיי על הגיטרה דבר יום ביומו) ויהי רצון שיהא גרוני הומה שבח וזמרה עם אותן מנגינות (שהן ביופיין נדבה ממרום) שקודם מילאו את האוויר הבל, געגועים תועים ומתעתעים בחשיכה, ועתה באו הביתה.

באוטובוס

אתמול נסעתי להורי בחולון, ובאוטובוס יושבת חיילת חילונית שהניחה כנראה שהאוטובוס מלא (אני עליתי אחרון) וכאשר ראתה אותי, קמה והתיישבה במדרגות הדלת האחורית… ואני פליאה והערכה, כיצד באופן הכי צנוע ופשוט עשתה זאת. כמעט בחשאי. ואשה חילונית מבוגרת עקבה במבטה וראתה שאני לא מתכוון לשבת ליד החיילת שנשארה, אז היא קמה ופינתה לי את מקומה (ליד גבר חילוני) והתיישבה ליד החיילת הנותרת. לבי ופי מלאו תודה… ועלה גם אדם מבוגר ברגע האחרון במפתיע, ובחור שישב לפני קם בטובו ונתן לו את מקומו, ואותו מבוגר התיישב שם בטבעיות עצומה מבלי שיפרגן אפילו מבט אחד לאותו בחור שגמל אתו חסד… לא יאומן.

ובדרך חזרה, כשהגעתי לרציף לירושלים, היה תור ארוך הרבה מהרגיל והבנתי שהאוטובוס לא הגיע והצטבר ציבור והחלו רבים להסתנן אל קדמת התור, כלומר, להעמיד פני תם וראש קטן ולצאת החוצה אל הרציף ולחכות בחוץ – כאילו שם זו פלנטה אחרת, מערכת נפרדת של עלייה לאוטובוס – בקיצור, מתכוננים לעלות בלי תור! ועשו זאת כל אחד בסגנון שלו, מי ישירות ומי מהיציאות הצדדיות, וניצבו על הרציף. עד מהרה נוצר גוש צפוף של אנשים בחוץ מחכים לאוטובוס וגם באולם היה תור גדול ועל פניו נראה היה שזה עומד לקחת זמן…

ואני נמלאתי בקרבי ביטחון רגוע ומתוק (אשרי הגבר) שגורל הניסיון הזה יהיה כפי שקרה לי בעבר לא פעם, שהגיעו שני האוטובוסים בבת אחת, זה שאיחר וזה שבא בזמנו, ויחדיו קלטו את כל הקהל ברווח ובצהלה… והייתי שלוו ובטוח כל כך שזה מה שיהיה עד שציפיתי במתיקות להתרחשות… והנה הגיע האוטובוס לאחר שחיכו לו עד בוש ונכנס לרציף והחלו הדחיפות וקרבות ההישרדות… ואני ללא מתח וללא דאגה וגם ללא טינה ממתין בסבלנות למפנה… השני אכן הגיע ממש כאשר יצאתי מבעד לדלת אל הרציף, ואמרתי מיד לאנשים: 'אפשר לעלות עליו', אבל לא הרבה קפצו על ההזדמנות כי חששו שיקח זמן עד שיצא והעדיפו להמשיך להתגודד ליד הדלת של הראשון שכבר היה רובו מלא… נו, טוב, השני חיכה מעט עד שעלו אלה שהחליטו לעלות וזינק לדרך חציו (ויותר) ריק לגמרי והשאיר אחריו פנים נדהמות וזועמות של אותם ערמומיים קטנים שהפרו את צוו המצפון והעלו בידם בזיון. ואני חייכתי אל תוך הלילה מבעד לחלון זמן רב…