ערב יום הכיפורים ת'היה ש'נת פ'לאות ב'ארץ! ת'ן ש'לום ב'עולם פ'ליז (please)! גמר חתימה טובה.

עוד מעט נכנסים אל המקווה של יום הכיפורים.

אנו עולים על גדותינו, וכל ישראל כך – גוי אחד בארץ. לאף אחד אין מונופול על מתנות החיים האלה…

מי פילל? איזה לוזר מילל שכך יהיה, שכך נזכה? אשרי עין ראתה את ישראל מתכוננים ליום הכיפורים. אשרי הלב שעלה מן הטהרה.

ועכשיו אתם מוזמנים להביט פנימה:

מיומן חשבון נפש – מוצאי יוה"כ, תשע"ה 

שאלתי את הכלה הצעירה שהתארחה אצלנו בירושלים: 'נו, איך היתה תפילת יום הכיפורים שלנו? האם הסתחררת קצת?', וענתה,'אני עדיין מסוחררת'.

והאמת שגם אני מסוחרר כמו כוכב לכת עתיר אנרגיות… התקיימה השבועה שהשם הבטיח לאברהם 'והייתי להם לאלוקים והם יהיו לי לעם'. זה קרה היום, וגם אחרי ארבעת אלפים שנה לא נס ליחה ולא נחלשה אהבתה של השבועה.

כאשר בני חזר מהשבת הראשונה אצל משפחת הכלה, אמר בינו לבין עצמו, כמשיח לפי תומו (ואנו שמענו) שמנהגי ישראל בעניין השידוכים טובים ואמתיים. הם קולעים אל החיים הטובים. מוליכים אל חיי נישואין טובים. וכך צריכים גם לומר אנו, משתתפי המניין היום, בפה מלא, בשפתיים לוחשות תודה, בלב גולש – שיום הכיפורים מעיד על נצחיות היהדות, כי רק רוח הקודש יכולה היתה לברוא יום כזה שהוא מגדל שחקים של מילים נשגבות, מנהגים ממוקדים אל המטרה, תפילות נוראות, פיוטים נעלים, מינון נכון של מאמץ משותף של הציבור עם ראשי הציבור, והכל – הכל לא יאומן! ולמרות שאני יודע מנסיון שיום הכיפורים תמיד מפתיע, תמיד אפקט מצטבר, תמיד תהליך שגומל שקדים בהמשך התנופה, תוך כדי המאמץ (ולכן חשוב לא להרים ידים אם זה לא בא מיד), הרי שכל פעם הנסיון הוא נסיון ויש לעמוד בו מחדש. כלומר, לבקוע פנימה אל עסיס היום הזה מבעד לקיטרוגים החונים סביב המשימות הצפופות.

ובכן, יום הכיפורים הזה היה מפגש אדיר ומטלטל עבורי ואני לא רוצה ולא יכול לשכוח כל מה שקרה בו. אוי לי אם אשכח! העוצמה, הביטוש ללא רחמים של טומאת היישות, הקיעקוע חסר הפשרות של הלב החולה, כיצד היצר הלך ונפצע, הלך ונידרס למוות, הלך וצרח… ואני צורח כנגדו לרבש"ע: 'שחט אותו! שחט אותו אבא אל תרחם! אני לא רוצה אותו! אני שונא אותו! שחט אותו… א ב א  ש ח ט  א ו ת ו  א נ א !!'

אנא אבא, אנא מלכי, כל כך ברורה היתה לי מציאותך, כל כך הייתי לנגדך עם כל שאר הקהל מנסה, מנסה, להבין ולחדור אל הפליאה, הבריאה המיוחדת הזו, התעלומה הזו הנקראת 'זמן', הנקראת 'חיים' אשר בה משובץ יום אחד שהוא גדול היהלומים, גדול החוויות, גדול הגאולות… כל כך ציפיתי שיקרה משהו אמתי, כל כך נבהלתי והייתי בסחי הדינים והגזירות עד תפילת מוסף, עד רגע שבו נבהלתי ואמרתי, די! אם אני ממשיך בגיעול העצמי הזה אני נופל למצולות ייאוש אל חזור, ממש ראיתי את זרועות הדיכאון מרחשות תחתי בייחול תהומי ואמרתי עד כאן!! הימלט עכשיו. הצל עצמך!!

והעיצות העליונות, בוראות-החיים, עמדו לי שוב: מהר, מצא בעצמך נקודות טובות. הן טובות באמת! ועכשיו עצת העצות: דבר! ספר את כל מה שעובר בלבבך! והייתי מדבר בקדחתנות אל השם ומבקש בתחינה נואשת דברים שנראו חסרי סיכוי, רגשות ומצבי נפש שהיו הפוכים ממה שהיה עובר עלי. וכל ישעי וכל תקוותי היה רק הדיבור הזה, וכל פעם הנה זה פלא הוא לא שב ריקם! זה קם ונהיה. הכל אמת ויציב ואין עוד. אין עוד. אין עוד. ואני מטפס ועולה במעלות הדביקות והצעקה הישירה אל מול השכינה ואני מדמה כיצד, באופן חי לנגדי, השכינה אוספת את הבגדים הצואים ואחר כך ביתר ציוריות  כיצד בת המלך, הנשמה, נגועה וחלודה, עלובה, צורתה כצורת שריון אבירים מתפורר, נגוע בחלודה, כלואה באיזו מדמנה… והנה אוספים אותה ברחמים ומעניקים לה מירוק וטיפוח והחייאה עד שהיא כמו עלמה צעירה, חנה'לה בשמלת השבת, וזה עונג לא יתואר לאב ולבת…

במנחה זה התחיל להעפיל ולהתרומם, להמריא אל בין הרקיעים הסוערים אל עולם טהור, ערטילאי, אל חווית מציאות כזו שכל הרחוב ובית הכנסת והשכונה הפכו להיות כמו הצלוחית הזו שתחת כוס השמפניה… עולם של שאגות לב קודש של מאות פיות ללא מעצורים כלל, פנים אל פנים, חיבה אל חיבה, משיכה נצחית אל משיכה נצחית, תשוקת חיים אל להבת חיים, סחרחורת של דמעות ורצונות תהומיים לטוב, מראות ומחזות יפהפיים של עידני זהב עידני האתמול והמחר, נופי המקדש וטהרת הארץ… ציורים של 'והתהלכתי בתוככם', של 'באתי לגני', של חופת כבוד מעל ירושלים, של מחולות שמחה אקסטטיים בבית המקדש והרים רוקדים כאלים…

ובמוצאי היום הייתי נשמה מעופפת כשהגוף אחריה כמו זנב העפיפון. תודה אבא זה היה היום העצום ביותר בחיי. יום הכיפורים מתנה, מתנת אהבים, מתנת געגועים, מתנת נצח של בורא מסתתר מקור הכל: כל החוויות, כל התחושות והעוצמות, שרוצה איכשהו, כנגד קיטרוג המלאכים, לרחם, לטהר ולהחיות את בניו והם שעשועיו, אהבתו, שמחתו…

והנה, בלילה של מוציוה"כ, חלום סרוח שבו אני לבוש בשתי מערכות של בגדים, חליפה על חליפה, וביניהם טינופת דשנה, מאוסה, מכף רגל ועד ראש… לילה נורא של עינוי, נדודי שינה, ואני מובס. אכול דאגות ותיסכולים, צל של אומללות ומחנק בגרון. רק נימה דקה של הישרדות מקשרת עדיין בין החוויות והתקוות דלעיל לבין היותי בועט בכל וצולל אל הייאוש… איפה השמחה? נראה שאין אצלי דבר כזה. אז נתחיל כמו אחד שמתחיל פיזיותרפיה אחרי תאונה. הרב שלי אמר שגם אם יבוא נביא ואתו שלושה מלאכים ויראה לך את המרכבה העליונה ומשם יוצאת בת קול שאומרת לך, לנוכח כל המציאות, שאתה בחוץ, מגרשים אותך מלפני השכינה – דחה את זה מיד! אל תאמין לרגע! נפנף את זה הצידה בלי להביט אחורה. כי צדיקי בראשית, צדיקי יסוד הנצח אמרו שזה נסיון. לא יותר. נפנף את זה. מי שריחם בעבר עדיין רוצה לרחם יותר ממה שאתה מעז לצייר לעצמך…

תגובות

  1. רן פיינגולד הגיב:
    רן פיינגולד

    מעורר ציפייה...

    לבקוע פנימה אל עסיס היום הזה…


    דירוג: 5 / 5

מה יש לך להגיד על זה?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

12345